האור שבקצה המנהרה

סיפורו של אלי שרעבי, חבר קיבוץ בארי, הפך לסמל לעוצמת הרוח האנושית, לאומץ לב אזרחי ולמחויבות עמוקה לחברה הישראלית גם בשעותיה הקשות ביותר.
אלי שרעבי נולד בשנת 1972 בתל אביב, ובנעוריו, בשנת 1986, הגיע לקיבוץ בארי שבנגב המערבי כילד חוץ – שם הוא בחר לבנות את חייו ולהקים את ביתו.
במהלך השנים היה חלק מרכזי מחיי הקיבוץ והקהילה ושימש בתפקידים ניהוליים ובהם גזבר הקיבוץ ומנהל הפעילות העסקית.
בבוקר השבעה באוקטובר2023, במהלך מתקפת הטרור הרצחנית של ארגון חמאס על יישובי הדרום, נחטף שרעבי מביתו בקיבוץ בארי והובל לשבי ברצועת עזה.
באותה מתקפה נרצחו באכזריות רעייתו ליאן ובנותיו – נויה ויהל, לצד רבים מחבריו לקהילה.
אחיו, יוסי, נחטף אף הוא באותו היום ונרצח בשבי.
במשך 491 ימים הוחזק שרעבי בשבי בעזה בתנאים קשים, מנותק ממשפחתו ומעולמו, אך בתנאים אלה הפגין תעצומות נפש יוצאות דופן.
בעדותו סיפר על רעב כבד ובלתי פוסק, מחנק ותנאים סניטריים איומים, מכות ושלשלאות ברזל באמצעותן כבלו את רגליו משך כל תקופת השבי.
שורדי שבי נוספים סיפרו בעדותם כי דמותו בלטה כמי שהעניק כוח לאחרים, דאג, חיזק ושמר על צלם אנוש, גם כשהמציאות סביבו הייתה בלתי אנושית.
ביום 8 בפברואר 2025 הושב שרעבי לישראל במסגרת עסקת שחרור החטופים.
עם שובו, הפך שרעבי לדמות המגלמת עבור רבים את עוצמתה של רוח האדם ואת יכולתו של היחיד לקום מתוך שבר עמוק ולבחור בחיים.
את סיפור ההישרדות שלו ואת סיפורם של החטופים האחרים העלה על הכתב בספרו "חטוף", עדות אישית מטלטלת על הישרדות, תקוה ואנושיות בתנאים קיצוניים.
מאז שחרורו, פועל שרעבי בזירה הציבורית בישראל ובעולם, ומשמיע בקול צלול ואנושי את קולם של החטופים ושל משפחותיהם.
במפגשים עם קהלים מגוונים, הוא מדגיש את חשיבות הערבות ההדדית, את הצורך באחדות לאומית ואת כוחה של תקווה.